מאבחנים קשב וריכוזרון היה ילד יפה. פנים מוארכים, נבונים ועיניים גדולות. כשהוא הגיע אלי והתיישב על הכיסא, מה שבלט מיד היה חוסר השקט שלו. לא הייתה דקה שבה הוא לא זז על הכיסא. הידיים עלו מלמטה אל השולחן, חזרו לירכיים, ושוב לשולחן. הרגליים נעו בחוסר שקט. כושר הדיבור שלו היה יחסית בסדר, למעט הקצב. הוא דיבר במהירות ולעניין. אבל לפעמים המילים לא היו מסוגלות להדביק את הקצב, הן היו מתערבבות בצליל אחד זורם, לא תמיד מובן. הבעת התסכול הייתה עולה מיד על הפנים, הגוף היה מתקפל והתחושה הייתה של ייאוש.
מאת; אורית יפה, מטפלת בהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות
רון היה ילד יפה. פנים מוארכים, נבונים ועיניים גדולות. כשהוא הגיע אלי והתיישב על הכיסא, מה שבלט מיד היה חוסר השקט שלו. לא הייתה דקה שבה הוא לא זז על הכיסא. הידיים עלו מלמטה אל השולחן, חזרו לירכיים, ושוב לשולחן. הרגליים נעו בחוסר שקט. כושר הדיבור שלו היה יחסית בסדר, למעט הקצב. הוא דיבר במהירות ולעניין. אבל לפעמים המילים לא היו מסוגלות להדביק את הקצב, הן היו מתערבבות בצליל אחד זורם, לא תמיד מובן. הבעת התסכול הייתה עולה מיד על הפנים, הגוף היה מתקפל והתחושה הייתה של ייאוש. חשבתי על הכוחות האדירים שהגוף הצעיר הזה צריך להשקיע בכדי להתמודד עם הבעיה. חשבתי גם על תחושת חוסר האונים שלו כשהוא ניצב כך לפני חבריו. נראה שאת כל האנרגיות השקיע כדי שלא יבינו מה עובר עליו. אחרי סערה שכזו אי אפשר לחזור לפעילות סדירה. אי אפשר להישאר אדיש. אי אפשר להיות שקט, אי אפשר להתרכז בלימודים. הכוחות מדלדלים עם הזמן ותחושת החוסר אונים גוברת. הבעיה גם גורמת למתח בלתי פוסק. בנוסף על הבעיה, גם המסיחים מהצד מפריעים; הטלביזיה פועלת בקול, הילדים האחרים משוחחים, יש מי שמדבר בטלפון. איך משקיטים את הסערה בפנים כשהסביבה כל כך רועשת?
חשבתי איך להתחיל איתו את הטיפול. היו לי אבחונים, היה לי מידע מבית הספר וחשבתי שצריך להתחיל אחרת. צריך להתחיל בלהרגיל אותו להקשיב לשקט. להתבונן פנימה ולראות מה קורה, להקשיב החוצה ולחשוב מה לסנן. המשחקים הראשונים שעשיתי איתו היו קשורים להקשבה. התחלנו בלהקשיב לצלילים שונים; ארוכים, קצרים, גבוהים, נמוכים. אחר כך השמעתי לו קולות מהסביבה; רדיו, נקישה על הדלת, נפילת כפית על הרצפה, האזנה לקולות שבאים מבחוץ. התרגילים שביקשתי ממנו לעשות בבית עסקו בכתיבת יומן "הרעשים שסביבי". כל יום הוא התבקש לכתוב מה הוא שומע במשך חמש דקות. אחר כך לימדתי אותו הרפיה. כיצד לנוח, לשאוף עמוק, לא לזוז ולהקשיב. לעצמו, לסביבה, לאנשים. השבועות נקפו. השקט החל להתגנב להתנהגותו – היו פעמים שהתיישב על הכיסא ונע לאט יותר. בהמשך גם הידיים החלו לנוח. תוך כדי התחלתי לעסוק בשיפור הכישורים הלימודיים. עבדנו על איך לקרוא שאלה, איך לנסח תשובה, איך לארגן את החומר הלימודי, איך לסכם. ההצלחות הגיעו. כל מפגש עמי היה משולב ברצף של עידוד, מילים חמות, אמפתיה. הסביבה התומכת עשתה את שלה. רון החל להתקדם, לעיתים בקפיצות מדרגה.
שנה אחרי תחילת הטיפול רון דיבר בצורה מתונה, נע מעט, הקשיב בכובד ראש, והתחיל להצליח בלימודים. הכול התנהל באיטיות אבל הכיוון היה ברור. רון עולה על דרך המלך.
הפרעת קשב וריכוז היא מאוד מורכבת. הטיפול בה משולב ומורכב לא פחות. לפעמים צריך ליצור יחסי אמון כתשתית לטיפול. לפעמים מערכת היחסים בין המטפל למטופל נבנית בהדרגה. אבחון ראוי וטיפול אמפאתי, עם הרבה אהבה ואמונה, יכולים לסייע לילד להתקדם ולהצליח.
מחפשים מאבחנים או מטפלים?
מלאו טופס זה ואנו נפנה אליכם את המתאימים לכם ביותר
[contact-form-7 id="62" title="מחפשים מאבחנים? מלאו את הפרטים ואנו נפנה אליכים את המתאימים ביותר"]