ריפוי בעיסוק- מה זה?
הריפוי בעיסוק הוא תחום מקצועי פרא-רפואי/ שיקומי/ חינוכי. הריפוי בעיסוק, בניגוד לתחומי טיפול אחרים, ממוקד במתן משימות שונות (כמשתמע משמו- עיסוקים) למטופל. דרך ביצוע המשימות ניתן להניע תהליך של שיפור מצבו הרגשי, הקוגניטיבי או המוטורי של המטופל.
ההגדרה הנ”ל משרטטת בקווים כלליים את אופי התחום ותכליתו. על מנת להבין יותר טוב את גבולות התחום וכיצד אנו עשויים לפגוש בו, נפנה כעת לשאול:
מי זקוק לריפוי בעיסוק?
אפרת פייס, מרפאה בעיסוק העובדת במרכז הרפואי פייס הממוקם בגדרה, מסבירה: התייעצות עם מרפאה בעיסוק מומלצת כאשר אנו רואים תפקוד שהוא שונה מהמצופה (על פי נורמת בני קבוצת הגיל) אצל ילד. תפקוד שונה כזה יכול להתבטא במספר תחומים: בתחום המוטוריקה העדינה (גזירה, ציור, אחיזת עפרון, השחלה), המוטוריקה הגסה (יציבה, ישיבה, הליכה, ריצה, קפיצה וכיוב’), התמצאות במרחב, ויסות חושי ורגישות חושית (תת רגישות או רגישות יתר- שתיהן יכולות להביא לקשיים משמעותיים בהתנהלותו של הילד בבית או בגן), השתתפות במשחק חברתי ועוד.
כיצד זה מתבצע?
תחילתו של ריפוי בעיסוק, כמו כל תהליך טיפולי- בהערכה ואבחון של הקושי. אפרת פייס מסבירה כי קיים מגוון רחב של כלי אבחון ומבדקים המבקשים לעמוד על רמת תפקודו של המאובחן ביחס לנורמה המצופה ממנו בתחום כלשהו. אפרת מביאה כדוגמא את מבדק ה- MOXO. מבדק זה הוא פרי פיתוח ישראלי- הולנדי שפותח על מנת לשמש ככלי לאבחון הפרעת קשב וריכוז. למרות שזה ייעודו, יש לו יתרון משמעותי בכך שהוא מאפשר התרשמות ממספר היבטים בפרופיל של המאובחן: מידת האימפולסיביות, מידת הנטייה להיפראקטיביות, יכולת התזמון והויסות וכמובן- יכולות הקשב. כל אלה הם היבטים חשובים בכל הקשור להתארגנות יעילה ותקינה בלמידה ובשעות הפנאי.
ה- MOXO הוא רק דוגמה אחת. כאמור, בתהליך הערכה לקראת ריפוי בעיסוק נעשה שימוש במספר כלים אבחוניים, ובנוסף, נערך איסוף מידע מקיף דרך שאלונים ושיחה עם ההורים, על מנת להכיר את המסלול ההתפתחותי שהילד עבר ועובר, למפות את מוקדי הקושי השונים שלו ולגבש את מטרות טיפול ויעדיו.
טיפול מוצלח בריפוי בעיסוק- כיצד?
האינדיקציה הכי טובה לכך שהטיפול מוצלח (ומכאן- שהוא מצליח) היא חווייתו של הילד- ילד שנהנה לבוא לריפוי בעיסוק, הדבר מעיד על כך שהטיפול עובד. חלקכם ירים גבה בשלב זה- הרי מה להנאה של הילד מהקשר עם המרפאה בעיסוק ולעובדה שנחמד לו לבוא אליה, לבין שיפור תפקודי? ובכן, אפרת פייס מבקשת שנעצור רגע ונחשוב יותר לעומק על משמעות החוויה: ילד שמגיע למרפאה בעיסוק עובד עמה על משימות שדורשות ממנו יכולות שהוא מתקשה בהן. למשל- ילד הסובל מהיפוטוניה (חולשת שרירים) בגפיו העליונות, יעשה עם המרפאה בעיסוק משימות הממוקדות בחיזוק שרירי הזרועות והידיים. זו עבודה שהיא לרוב קשה ומתסכלת עבור הילד (שהרי עד כה הוא נמנע מלעסוק בה בבית או במסגרת החינוכית). אם הילד נהנה להגיע לטיפול, סימן שהוא עושה את המשימות הנדרשות ממנו- הוא כבר אינו נמנע, ועלה על מסלול שיקדם אותו בשיקום התפקודים הפגועים. בשלב הבא, הילד יתחיל לעסוק במשימות שעד כה נמנע מהן גם מיזמתו, בסביבה הביתית ולא רק בתיווך ועידוד המרפאה בעיסוק. בשלבים אלה להורים ולמידת העידוד והתמיכה שלהם יש תפקיד מכריע וקריטי בשימור הישגי הטיפול.
עוד לפני השיפור התפקודי, הורים רבים מעידים כי המפגש עם תחום הריפוי בעיסוק עזר להם להבין יותר טוב את הקשיים של ילדיהם, ולמעשה סייע להם לקחת בעיה שנראתה גדולה, מאיימת ולא ברורה, ולהפוך אותה לאתגר בר התמודדות.